המורס האמריקאי (שנקרא לפעמים מורס הרכבות או המורס המקורי) הוא השיטה שבה השתמשו סמואל מורס ואלפרד וייל בשנות ה-40 של המאה ה-19. הוא נראה דומה למורס הבינלאומי, אבל לכמה אותיות יש תבניות שונות, ובחלק מהתווים יש רווח פנימי בתוך אות אחת (כמו האות C: '.. .').
בחלק מאותיות המורס האמריקאי יש רווחים פנימיים (הפסקה קצרה בתוך תו אחד). רווח פנימי מוצג כרווח יחיד בתוך הקוד, ויש לשדר אותו קצר יותר מההפסקה הרגילה בין אותיות.
קווים ארוכים (—) במורס האמריקאי נשלחים באורך של פי 2 בערך מקו רגיל. התו "0" משתמש בקו ארוך עוד יותר (פי 5 בערך).
כשסמואל מורס הדגים את הטלגרף שלו ב-1844, הצופן שבו השתמש היה המורס האמריקאי המקורי. כשהטכנולוגיה התפשטה בעולם, מפעילים באירופה גילו שחלק מתכונותיו (בעיקר האותיות עם רווח פנימי) גורמות לשגיאות בקווים רועשים. ועידת ITU של 1865 אימצה גרסה נקייה יותר, זו שאנחנו מכנים היום מורס בינלאומי, ורוב העולם עבר אליה. המורס האמריקאי המשיך לשמש ברכבות בתוך ארצות הברית וב-Western Union עד שנות ה-60 של המאה ה-20.
כיום המורס האמריקאי נשמר בידי משחזרי היסטוריה, מוזיאוני רכבות פעילים וקהילה קטנה של חובבי טלגרף שמחזיקים ומפעילים מפתחות Vibroplex מסוג 'באג' עתיקים.
כמחצית מהאלפבית שונה. המורס האמריקאי משתמש ברווחים בתוך חלק מהאותיות (C = '.. .', O = '. .', R = '. ..') ויש לו תבניות שונות ל-L, X, Y, Z ולכמה ספרות.
אותיות עם רווחים פנימיים היו נוטות לשגיאות קליטה בקווים בין יבשתיים רועשים. תקינת ITU משנת 1865 החליפה אותן באותיות בעלות רכיבים רצופים, שנקלטו בצורה אמינה יותר, ושאר העולם אימץ את השיטה הנקייה יותר.
רק בקרב משחזרים במוזיאוני רכבות, מועדוני טלגרף היסטוריים (כמו Morse Telegraph Club) וחובבי תולדות ה-CW. לא נותר שום שימוש מסחרי או מבצעי.
גלו את כל הווריאנטים של צופן מורס ← וריאנטים של צופן מורס ברחבי העולם
